אומץ היא תנועה מתוך אמון מלא בכוח החיים שמקיים אותנו.

כששואלים אנשים שעשו מעשה אמיץ מאיפה היה להם האומץ, הרבה פעמים הם אומרים שהם לא יודעים איך זה קרה, שמשהו בתוכם קרא להם לפעול, בלי לחשוב. שהם השתמשו באיזשהו כוח שלא נמצא באופן קבוע - והכוח זה אכן החי בנו. הוא זה שמאפשר לפרוץ מעבר לגבולות וכשאנחנו פוגשים אותו, הוא מורגש כעוצמה שנכנסת בבת אחת וגורמת לנו לפעול באופן מהיר מדויק.

למה כדאי לתת לאומץ יותר מקום בחיינו?

באופן טבעי אנחנו מעדיפים להיות במצב של ביטחון ויציבות אבל תכנית החיים היא לחוות, להתקדם ולהתפתח ואלו דורשים מאתנו להיות בתנועה ולא סתם תנועה, כדי שתהיה למידה והתפתחות, התנועה היא תמיד כנגד התנגדות. השינוי גובה את מחיר הנוחות ומכריח אותנו לנוע. אנחנו נדרשים לאומץ כדי לזוז את החיים שלנו, כדי להעז להגיע מעבר לגבולות המוכרים ולהרוויח חוויות חדשות שמאפשרות לנו לממש יותר מהפוטנציאל שבנו. אם נבחר להיאחז ולהישאר במקום, בסופו של דבר הנשמה תתעייף מהעמידה וההתבצרות וכדי לממש את עצמה היא תגרום לשינוי. וכידוע היא מסוגלת למוטט גם את הבניינים היציבים ביותר בחיינו. אך אם נאמץ את האומץ הדברים יזוזו יותר בנוחות.

אז איך מאמצים את האומץ?

בטבע החגבים מסמלים את איכות האומץ, הם תמיד קופצים אל הלא ידוע בלי לדעת היכן ינחתו. אפשר לומר שהאיכות הטבעית שפועלת בהם היא היכולת לסמוך באופן מלא על כוח שמקיים אותם. הכוח שמפעיל אותם בוחר לחוות את עצמו ולא לסכן אותם, להיפך, הוא בא להיות בדיוק מה שהם, נועזים וקופצים.
איכות 'האומץ' שנמצאת בהם באופן טבעי נמצאת גם בנו, זוהי היכולת לסמוך באופן מלא על הכוח שמקיים אותנו, מתוך ההכרה שהכוח שחי בנו, בא לחוות את החיים ולא הגיע כדי למות. המוות מחכה לכל היצורים, אבל החיים ארוכים מין המוות.
כדי לקפוץ באומץ ממצבים שמיצו את עצמם למקום חדש אנחנו צריכים לסמוך על כוח החיים שמקיים אותנו ובשביל זה אנחנו צריכים להרגיש אותו, לדעת בוודאות מלאה שהוא איתנו בכל רגע ובכל מצב. מתוך אמון מלא, אנו יכולים לשחרר, מסכימים לא לדעת הכל ולקבל את מה שיגיע מתוך הידיעה הפנימית שאנו שמורים, מוגנים, מודרכים ואהובים בדרכנו.

קחו רגע ותגידו לעצמכם: "אני שמור, מוגן, מודרך והאהוב" – איך אתם מרגישים עם זה? איפה אם בכלל מתקיימת נקודת חולשה במשפט הזה עבורכם?

על פי חכמת היסודות ההגדרה לאומץ היא "היכולת לסמוך על הבורא כדי ללכת בדרך הלב" - להקשיב לקול הפנימי ולהאמין שהעולם יביא את הטוב ביותר עבורנו משום שנשמתנו תמיד תזמן לעצמה את התנאים הטובים ביותר למימוש מלא. אומץ אם כן, הוא תכונה בסיסית שנדרשת כדי שנלך את הדרך שלנו, כדי שנגשים את החלומות שלנו וכדי שנעז לחיות באמת, כשאנו מאפשרים לרוח לחלל דרכנו את מנגינות החיים.
דרך תרגול איכות 'האומץ' בתאגיה למשל אפשר להגביר את האומץ במהירות ובעוצמה. תרגול איכות החגב משנה את התדר הרגיל שלנו לתדר של העזה. היא מאפשרת לנו לחשוב באופן נועז יותר, להעז להרגיש ולפעול מתוך אמון בבורא שיתמוך וידריך אותנו נאמנה. ממש עכשיו אתם יכולים לעשות הפסקה של דקה ולחוות בגוף את הכוח שבכם. תרגלו את "חזרה למקור העוצמה" או את "ציפוי מגן" כדי להרגיש בטוחים ושמורים. אתם מוזמנים להצטרף לתרגול הקבוע שלנו ולחוות עוד מהעוצמה שבתרגול התאגיה.

תהליך הנביטה הוא מסע של הזרע להגשמת הפוטנציאל שבו, מתוך אדמה החשוכה והקרה אל חום השמש ואוויר העולם. זהו מסע של פריצה והתפתחות, תנועה של כוח החיים לקראת מפגש של עוצמה שבו מתחברים אדמה ושמיים. וכך גם מסעו של האדם, שמגיע כדי לממש זרעי הפוטנציאל שבו ואת החלומות שבלב.

הזרעים טמונים באדמה הדחוסה ומחכים לקריאתה של הרוח ומשנשמעת הקריאה ניצוץ של חיים ניצת בזרע ומתחילה תנועה. זוהי פקודה שאין לסרב לה, זוהי המהות שמבקשת את המימוש דרך תנועה של חיים.
כעת ניתן להגשים את הפוטנציאל הטמון: אפשר להתפתח למעלה, אל מעל הקרקע לכיוון השמש והאור ואפשר להתפתח לרוחב להשביח יכולות, ללמוד לקבל את הסביבה ולהתמזג עם האדמה באופן שקט. זהו המקום להחליט: האם להישאר קבור באדמה הקרה והחשוכה ולשמש כדשן ומזון לצמחים האחרים, או להתאמץ ולהילחם על מימוש פוטנציאל החיים: להתעלות אל מעל פני הקרקע ולפגוש מימד חדש של אור, קולות, צבעים ואתגרים.

ההחלטה בידינו: איך אנו בוחרים לחיות את חיינו? באיזו עוצמה אנו מעוניינים לפגוש ולחוות את החיים?
בתחילתו של תהליך הנביטה התזונה משמעותית להצלחה ודרושה אנרגיה רבה לפריצה דרך האדמה הדחוסה והחשוכה. לפעמים הסביבה מאפשרת, האדמה פורייה, המים זורמים, ישנו עושר של מינרלים וכל המרכיבים תומכים בתהליך, אבל לפעמים הסביבה מעכבת, האדמה צחיחה מלאה במכשולים וחסרה תמיכה בתהליך הנביטה. כשנמצאים לקראת פריצת דרך, כדאי להימנע ממגע עם מי שעלול לעכב את התנועה החדשה ומומלץ להתחזק בגורמים תומכים. הזרע יודע כיצד להזין עצמו מתוך האפשרויות שבסביבה נתונה, גם אם יושקה במי באושים, הוא ידע לברור את החלקים הטובים של המים. גם עלינו לדעת להפריד בין גורמים תומכים למעכבים, לפעמים זה מתעתע ודווקא אנשים קרובים ואוהבים עלולים להעלות דאגה וחשש, להביא את הפחדים שלהם אל מול השינוי. מזון זה אינו תורם, הוא עוצר ומקפיא את התהליך.
ומה איתנו? האם אנחנו מהווים מכשול לעצמנו? את תהליך הנביטה אפשר לעצור. להקפיא את התנועה, לא לעמוד במילתנו שלנו לעצמנו ולהפר את המחויבות לשינוי. אבל אי אפשר לעשות זאת פעמים רבות. בכל פעם שאנו לא נאמנים לעצמנו אנו מאבדים כמות גדולה של אנרגיה ובשלב מסוים זוהי דרך ללא חזרה. אין מספיק אנרגיה לאסוף את עצמנו מחדש ולהגיע למסה קריטית שדרושה לפריצה. זהו השלב שבו אנשים מוותרים, מתייאשים, והופכים מזון, דשן לאדמה.
תהליך הנביטה דורש התמסרות מוחלטת לבורא ונחישות חסרת פשרות להתמיד בדרך שנבחרה. בטיפוס מעלה כנגד לחצי האדמה, לחצי הסביבה, קל לוותר, לשכוח את המטרה ולהתגעגע אל האשליה שבנוחות המדומה; להמשיך להיות קבור בסביבה המוכרת. התמסרות מוחלטת מתבטאת בנתינת אמון מלא בבורא, בחיים ובנשמה שיודעת כיצד להשיג את מטרתה: לפגוש את החיים מתוך עוצמה ובביטוי מלא ורחב. הנחישות וההכרה בליווי וההדרכה שאתנו הם דבר שמונע מאתנו לאבד את האנרגיה כתוצאה מהקשיים שבדרך.
לקראת הפריצה זהו אחד השלבים הקריטיים, קרוב אל פני הקרקע, המים שמחלחלים אל שכבה הקרובה אל פני האדמה, מקפיאים ומקשים את האדמה. הבדידות מצמצמת את ההוויה. זהו תהליך טבעי. בשעה זו אין אפשרות ואנרגיה לסחוב מטען מיותר, בדרך כלל בשלב הזה נרגיש בדידות וזה המקום להיעזר בכוח החיים הנצחי שבנו כדי להחליש את תחושת הבדידות והנפרדות.
השלב הזה בו אנו מרגישים את הקושי הגדול ביותר הוא הסימן החיובי. כאשר הקור בשיאו והחשכה ארוכה אפשר לדעת שעשינו דרך משמעותית, אפשר לדעת שהשינוי המיוחל קרב. כמה צעדים משם, כמה סנטימטרים ונפרוץ אל פני הקרקע. על אף שעדיין חשוך וטחוב, כמה סנטימטרים מכאן, כמה צעדים קדימה ונוכל להרגיש את חום השמש שאינו מוטל בספק. המפגש קרב, מפגש של עוצמה, שני כוחות שווים העומדים להתאחד ולאפשר צמיחה.
וברגע הפריצה אנחנו פוגשים את אור השמש, אנרגיה שמעניקה חיים מוזרמת אל האדמה דרך הגבעול, ואנרגיה תומכת עולה חזרה מין האדמה. המפגש בין שמיים ואדמה מעניק חיים וצבע לגבעול הצעיר, ושני העלים הראשונים פורסים את עצמם לאור כמו זוג ידיים שנפתחות לשמיים, מודות על הרגע המרגש.
הגענו לסוף, זהו סיום תהליך הנביטה אך זוהי רק תחילתה של הדרך החדשה. משלב ההעזה להיענות לקריאתה של הרוח לצאת ולהתממש בעולם החומר ועד להגשמת החלום במלואו.
לכל אחד החלומות שלו, כשהמכנה המשותף לכולם הוא לפגוש את החיים, לטעום מהם בהנאה, להיות נאהב ולהגשים את האפשרויות הטמונות. מכאן הדרך מתפתחת בתהליך של צמיחה. גם כאן אין דבר מובטח, אתגרים חדשים, סכנות חדשות והזדמנויות חדשות ממלאים את הסביבה החדשה. עם ההצלחות בתהליכי הנביטה של חלומותינו, מתגבש הניסיון, כוח החיים מתחזק, האמון וההתמסרות גדלים, הנחישות וחוסר הפשרנות מתחדדות. פירות התהליכים יפזרו זרעים נוספים ויאפשרו לכל אחד מהם את תהליך הנביטה מראשיתו.
זהו מעגל של חיים שמסתיים במוות דרך מיצוי הפוטנציאל הגלום במפגש של עוצמה בין רוח וחומר.