סיכום המחלה שלי והטיפול המוצלח בליווי אישי בשיטת תאגיה.

שלום לכולם,

ברצוני לשתף אתכם בחוויה אישית שעברתי ועל והשפעת תרגול ה"תאגיה" עליי, בתקופה מאוד קריטית בחיי.
כמו לכל אחד, במשך החיים היו לי גם שמחות וגם משברים. אלוהים נתן לי את החכמה ואת היכולת "לרפד" את עצמי בעזרה בתקופות הקשות וכך עשיתי. נעזרתי כל פעם בטיפול אחר שהתאים: בטיפולים פסיכולוגיים, טיפולים אלטרנטיביים ו/או הוליסטיים ע"י מטפלים וגם בטיפולים עצמיים. כאדם סקרן, שכל פעם מנסה דרך אחרת ומניסיוני במשך השנים מצאתי
ש"תאגיה" היא הטיפול היעיל ביותר שפגשתי שפועל בזמן הקצר ביותר... ולמחלה הקשה ביותר שחוויתי בחיי.

הסיפור שלי :
בחודש דצמבר גיליתי גוש בחזה, התגובה הראשונה היתה: "זה בטח יעבור תוך שבוע- שבועיים." עברו השבועיים וגם חודש וזה לא עבר. טוב, אין ברירה צריך לעשות בדיקות אולי זה גוש שומני .הזמנתי תור לכירורגית שד, "לא בלחץ" אבל שיהיה (הר הגעש בבטן מתחיל לבעבע...) מה עושים עכשיו? איך מרגיעים אותו? איך להמשיך את השגרה בלי להשתגע? אני כבר לא נושמת , תרתי משמע ... צינון... ברונכיט ... התקף אסתמה... אין לי סבלנות לשום דמיון מודרך, או מדיטציה או עבודה דרך תת המודע, אני לא יכולה לשבת ולהירגע בכלל. רוצה משהו בתנועה, בתזוזה. התשובה הגיעה דרך האינטרנט, שמרתי לי במועדפים את "תאגיה – ליווי אישי". נראה אתר מעניין, רציני, מידע בשפע לכל דורש... אפשר לצפות גם בתרגילים ולהבין על מה מדובר. לאחר עיון קצר באתר בשעות הקטנות של הלילה... יש מסקנות והחלטות: עדיף ליווי אישי, כי אין לי סבלנות לאף אחד עכשיו. 5 מפגשים זה קצר, כי אין לי זמן עכשיו - OK זה זה! זה מה שמתאים לי עכשיו.
זה פעם ראשונה שאני מתרכזת , מקשיבה ל"בטן" ובוחרת לעצמי את הדרך ואת המדריך. לא התנסיתי בזה אפילו פעם אחת אבל הרגשתי שזה מה שיכול לעזור לי כרגע ואין זמן "להתברבר", צריך להתחיל ומייד! אמצע ינואר - שיחת טלפון אחת וקבענו להתחיל בליווי.

מפגש ראשון : סיפרתי על התחושות ולא על הסיבה, כי לא יכולתי "לדבר על "זה", אפילו עם עצמי " הגוף אמר את שלו ... ואני עם אף סתום ובקושי נושמת, בא לי לפוצץ את כל העולם ולהרביץ לכולם.
אהד הקשיב, בלי שאלות (איזה כיף שלא צריך להסביר שום דבר...) והתחיל ללמד אותי תרגילים, עם איזה שקט פנימי שנתן לי תחושה שהבחור יודע מה הוא עושה, הרבה סבלנות ללא הבעה של רחמים ועם רצון אמיתי לעזור. אפילו שהתנועה נראית קלה, חשוב לעשות אותה נכון, חוזר ומראה לי שוב, מזכיר לי גם להיות מודעת לנשימות. משהו שונה, אחר ממה שלמדתי עד עכשיו.
מצוידת בשלוש איכויות ובתרגול מחשבתי למשך היום חזרתי הביתה שם חיכה לי כבר מייל עם פרוט מדויק של התרגילים. בהתחלה זה לוקח קצת זמן, לאט לאט והופ... פתאום זה מסתדר וזה אפילו פשוט. תרגול של 3 ימים, לא להאמין, יש כבר תוצאות, אני מתחילה לנשום ואפילו מתחילה להריח דברים (כאחת שסובלת מאלרגיה ומאסתמה ,כבר שכחתי מה זה להריח).
SMS לאהד: דווח תוצאות. SMS חוזר עם תגובה - נראה שאפשר להמשיך "להציק" כי אני בצרות, אני נושמת אבל עולים דברים אחרים. טלפון : מה אני עושה? בא לי לעזוב הכול ולברוח מכולם? בשלווה ובסבלנות שלא תתואר מסביר לי איך לקבל את הדברים ולא נותן שום תחושה שאני מפריעה. OK! אין ספק, אני עם המטפל הנכון ביותר שיכולתי לבחור לעצמי!
אני עדיין עושה בדיקות: הגוש לא ניראה בממוגרפיה כי הוא בצד, צריך גם אולטרסאונד וביופסיה בדיקור! רק שומעים "ביופסיה", נהיה קצת "חושך". הגוף מראה את כל הסימנים שוב: נזלת, שפעת, שיעול, פריחה ופצעים. בתוכי "הר געש שעומד להתפוצץ".
בינתיים מתרגלת כל יום בבוקר וזה ממלא, אני מקבלת כוח, הרבה כוח, מוכנה למלחמה עם כל העולם... כדי להירגע נרשמתי לקאנטרי (כבר שנה אני חושבת על זה) יש רצון שמלווה במעשה... ועכשיו יש איזה כוח שמניע לעשות את הדברים!
המחשבות מטרידות אבל יש גם הנאות לצידן. המחשבה המודעת לא רוצה לקבל: "זה לא יכול להיות אצלי, זה בטח לא זה, אבל אם צריך גם ביופסיה אז נעשה רק בשביל להירגע... שאקבל תוצאה שהכול בסדר וזהו".

מפגש שני : עדיין לא סיפרתי על "הגוש". אני לא מסוגלת לדבר על זה בכלל. אני מסבירה לו על התחושות, על הרצון שלי "לפוצץ את העולם", לריב עם כולם ולהרביץ לכולם. אין שאלות...! הוא פשוט יודע מה הוא צריך ללמד אותי. הוא מלמד אותי איכות חדשה שמיועדת בשבילי, אנחנו גם חוזרים על מה שכבר למדתי ובנוסף קיבלתי עוד תרגול מחשבתי למשך היום בזיהוי מצבים שבהם אני מאבדת המון אנרגיה - לא ידעתי עד כמה מחשבה יכולה לרוקן אותי שוב ושוב במשך היום עד שלא למדתי לעצור אותה. זה תרגול פשוט, ממוקד ומועיל ביותר עם השפעה מידית.
עברו עוד שבועיים, קיבלתי כבר טלפון מהמומחה לכירורגית שד: "יש תשובות, תבואי , אנחנו צריכים לדבר" כשרופא מתקשר להגיד כזה דבר ... זה גורם להיסטריה...! זהו כבר אין לאן לברוח, זה זה כנראה, אז הגיע הזמן לספר לכולם מה קורה. אני לא מסוגלת לספר את זה לעצמי... אי אפשר לתרגם את המחשבות למילים... המוח שלי נתקע. גם לי זה קורה? איך יכול להיות? לא יכול להיות! הרופא לא אמר שזה דחוף, אז בטח זה לא רציני.
בתוך תוכי ,"בבטן" , אני יודעת שאם זה זה - סרטן - אז זה הגיע אלי כי יש סיבה. זו אזהרה, אני צריכה לשנות דברים בחיים שלי. פשוט לחיות אותם בשביל עצמי ולא לחיות בשביל אחרים, להפסיק לרוץ אחרי הזמן כי צריך וצריך וצריך, אני צריכה ליהנות מהיום שיש לי ולעשות את הדברים שעושים לי טוב. כנראה הגעתי כבר למקום שאי אפשר עוד להמשיך. עצור!
עכשיו המבחן האמיתי עד עכשיו הכול היה מסביב, התמודדות עם בני זוג, עם אמא, עם מנהלים בעבודה... התמודדות עם חברים, משפחה - תמיד יש אזהרות בדרך ואם בחרתי לא להקשיב לבטן אלא להקשיב ל "יודעי דבר" אז קיבלתי את מנה כפולה או משולשת. הפעם זה שונה, הפעם אני צריכה להקשיב רק, אבל רק ל"בטן" ולא לתת לאף אחד לבלבל אותי . הפעם זה החיים שלי, אם אני לא אקשיב ל"בטן" אני יכולה למות.

מפגש שלישי : אחרי הטלפון מהרופא סיפרתי שגיליתי גוש ושיש תוצאות ושמחר אני אדע על מה מדובר. הקשיב בשקט כהרגלו ואז שאל אותי: "מה היית עושה לו ידעת שאין לך יותר זמן?". (לא מאמינה ששאל אותי שאלה כזו...היי, אני לא הולכת למות! כעסתי בתוכי. זה עובר בראש אבל אין תעוזה לדבר על זה...). פתאום הבנתי שהוא אמר את המילים במקומי. שואל במקומי. חשבתי וסיפרתי את הדברים שעלו לי בראש. קיבלתי המלצה חמה להתחיל לעשות את הדברים החשובים ביותר כאילו שאין מחר והסבר נוסף על כך שאני זו שקובעת מה זה ועד כמה חמור זה יהיה כי: "הכול אשליה"! מה זאת אומרת?
בנקודה זו פגשתי לראשונה את העיקרון הזה של חכמת היסודות – עד עכשיו אפילו לא דיברנו על זה. כי בעצם גם בלי להאמין בעקרונות וגם בלי להבין שום דבר, מספיק לעשות את התרגילים וזה פשוט עובד. זו הייתה פגישה עם פילוסופית חיים חדשה ומעניינת.
הגעתי הביתה והמחשבות על מחר והפחד שאולי זה "גוש סרטני" השביתו אותי. נהיה לי חושך בראש, לא זכרתי שום דבר ... מה צריך לעשות? מאיפה צריך להתחיל? לא הבנתי שום דבר למרות שהכול היה מאוד פשוט!
נואשת ומבוישת שלחתי מייל לאהד שיזכיר לי על מה בכלל דיברנו... לא יכולתי אפילו לדבר, ביקשתי שיסכם הכול בכתב למקרה שאשכח שוב. למחרת חזר מייל קצר , ממוקד ומוסבר בפשטות וצוין בו שאפשר להתקשר אם הדברים עדיין לא ברורים - הבן אדם נותן תחושה שהכול פשוט, שאפשר להרגיש בנוח ובעיקר שאכפת לו. תודה לאל, אני בידיים טובות.
כן, קיבלתי את התשובות: ישנם תאים סרטניים בגוש! אבל יכול להיות שזה סוג "טוב" של סרטן, שלא עושה הרבה בעיות . קיבלתי הפניה לבית חולים לקביעת תור לניתוח הכוללת המלצה לעשות בדיקה מסוימת לפני הניתוח כדי לראות לאיזה קשרית לימפה הגוש קשור. באותו ניתוח עדיף להוציא גם חלק זה ולבדוק אפשרות של התפשטות התאים בקשרית. קיבלתי הסבר נוסף על כך שבניתוח כזה יש סיכוי לפגיעה עצבית שעלולה לגרום למוגבלות מסוימת בתנועת היד לתקופה מסוימת.
OK יש גוש, הוא סרטני, יוציאו אותו וזהו. לא נשמע נורא, נא להירגע! גם "הבטן" אומרת לי שזה לא נורא . כן, יש משהו לא טוב אבל זה לא משהו מאוד קשה ונורא, אל תדאגי. בינתיים אני מחליטה לחזק את הגוף כמה שיותר לקראת הניתוח וגם להפעיל את יד שמאל למקרה שאהיה מוגבלת ביד ימין, הצד של הניתוח. אני מתחילה לשטוף כלים, לצחצח שיניים, להרים ולהזיז דברים... גם ביד שמאל. מופתעת לגלות שזה לא כל כך קשה. והגוף גם אומר את שלו... שוב נזלת וקוצר נשימה, אין לי אוויר!
מזל שיש לי את התאגיה, הגברתי את הקצב , התחלתי לעשות תרגילים פעמיים ולפעמים גם שלוש פעמים ביום. יש לי כוח להמשיך, אני מצליחה לנשום ולתפקד בלי לאבד את דעתי. התחלתי גם לחלום ולזכור שאני חולמת... שנים אני לא זוכרת את החלומות שלי בבוקר. זה נחמד, יש עוד "עולם" בסביבה. עכשיו צריך להתחיל לספר לביתי הקטנה (7), למשפחה, לחברים, למנהלים בעבודה ולהתחיל לדאוג לסידורים לקראת הניתוח.
נקבע תאריך לניתוח תוך שבוע. קיבלתי הסבר ש"זה לא נגמר רק בניתוח" יש המשך טיפולים ויהיו טיפולים חזקים כי אני נחשבת ל"צעירה" סיכוי רב לקבל כימותרפיה והקרנות. מה?! את זה אף אחד לא סיפר לי עד עכשיו, הייתי בהלם, לאז זכרתי כלום ממה שאמרו לי. הייתי לבד והבנתי שזו הייתה טעות לבוא לכאן לבד. בשלב מסוים הבנתי שהבדיקה הסתיימה ויצאתי החוצה, מלאה ניירות ביד, בדיקות, אישורים. ישבתי על אחד הספסלים בפרוזדור, מבוהלת ומנסה להבין מה רוצים ממני? אני לא בוכה, אני בהלם , כאילו הכול קורה לאדם אחר ולא לי.
בדרך החוצה ראיתי שלט: "מומחה לכירורגית שד", אז הבנתי שבעצם בדק אותי רופא כירורג כללי ולא "המומחה לדבר" . טוב , אז אני רוצה שגם המומחה יגיד את דברו. קבעו לי פגישה למחרת.
אני אדם מאוד עצמאי, מעדיפה לעשות הכול לבד. אני יכולה לעזור לאחרים אבל אני לעצמי לא צריכה שיעזרו לי - בולשיט ! בולשיט ! בולשיט ! - צריכה עזרה ועוד איך, במיוחד עכשיו! אבל לא יודעת מאיפה להתחיל ואיך עושים את זה. ממי אני צריכה לבקש??? נושמת עמוק, מתרגלת תאגיה, מצליחה לחזור לעצמי ולהקשיב "לבטן". כן, מצאתי ממי לבקש עזרה : רעות, חברתי הטובה והמקסימה. עכשיו נשאר רק להוציא את המילים מהפה. לו רק ידעתי שזה כל כך פשוט! לו רק ידעתי כמה שזה מחזק לדעת שיש מישהו שמוכן לתת כתף ללא כל תנאי, רק מתוך אהבה, אכפתיות וחברות. החיים הרבה יותר יפים כשמעיזים לבקש את מה שרוצים.
פגישה עם רופא מומחה לכירורגית שד בבית חולים: החברה לידי והבדיקה מתחילה, הרופא מגיע לבית השחי ולוחץ, אני מרגישה גוש, אמא'לה מה זה? עוד גוש? לוחץ שוב ואני מרגישה שוב ושוב את הגוש מתחת לבית השחי. הוא קטן יותר אבל קשה. כאב לי ונלחצתי. שוטף את ידיו, מתיישב ואומר: "נראה לי שזה יותר גרוע ממה שאמרו לך, נראה שזה כבר גידול ולא רק גוש. נראה שזה כבר התפשט מתחת לבית השחי..." נהיה לי חושך בעיניים, תרתי משמע, לא ראיתי, לא אותו ולא את החברה שלי, אני רואה רק חושך. אני שומעת שהוא מדבר אבל אני לא מבינה שום דבר. אני פשוט בהלם. הצלחתי לשאול: אז מה זאת אומרת? והוא חוזר שוב: "כנראה שזה גידול". אני לא מאמינה, זה לא יכול להיות! נכון שגם אני הרגשתי את הגוש אבל ה"בטן" לא טועה! זה לא יכול להיות! החברה שאיתי גם הייתה מופתעת אבל חזקה, יציבה וממוקדת. איזה מזל שהיא לידי. תודה לאל ששלח אלי חברה כזו.
בעבודה ובמשפחה "השמועה" מתפשטת. פתאום אני מבינה כמה אנשים מסביבי עברו את המחלה הקשה הזו. אבל יש בתוכי "בבטן" תחושה חזקה שאני בכלל לא שייכת, שאצלי זה משהו אחר, משהו פשוט. באים ומנסים לעזור לי מניסיונם האישי ומספרים לי מה אני אמורה לעבור ומה כדאי לי לעשות, מתוך רצון טוב אבל זה לא מעניין אותי מה אתם עברתם. אני רוצה להיות מרוכזת רק במה שאני עוברת ולא במה שאחרים עברו. זה מבלבל אותי וגם מפחיד אותי.
ושוב אני נעזרת בתרגילי התאגיה, כמה איכויות והופ "עמוד השדרה" מתייצב בחזרה. לא אתן לאף אחד לבלבל אותי הפעם. אני עכשיו "מרכז העניינים", רק אני ולא אף אחד אחר. עכשיו אני צריכה לדאוג רק לעצמי ולעשות רק מה שטוב לי. אני יודעת שאצלי זה לא "אסון", זה משהו קטן, אני יודעת את זה!
מוזר לי אפילו לכתוב את זה אבל הרגשתי שאנשים שעברו את המחלה נמצאים באיזה מן תחרות מוזרה איתי... כל הסיפור זה מסביבם וכמה שאצלם זה היה יותר קשה מאצלי - לא הבנתי מה רוצים ממני.

מפגש רביעי : ביקשתי לחזור על האיכויות רק כדי לברר שהכול נכון. כשמתרגלים יום יום זה לא לוקח זמן. סיפרתי על ה"חדשות" בקשר לאבחון הנוסף ולטיפולי הכימותרפיה ועל התאריך לניתוח. ועוד משהו חשוב... אני מכירה את עצמי, ברגעים קשים מה שיכול "להפיל אותי חזק" זה רק דבר אחד : רחמים עצמיים! עכשיו זה זמן קשה ואני לא רוצה ליפול, אני רוצה להיות חזקה ויציבה. אני רוצה להתחבר לעוצמות שלי ולא לחולשות.
אהד מקשיב ואומר שהוא רוצה לתרגל איתי משהו מורכב, לא בשביל ללמוד רק בשביל לחוות. בשבוע הבא הניתוח אין זמן ללמוד עכשיו אבל לגוף תהיה את החוויה ואת התחושה הגוף זוכר.
התחלנו לתרגל, בדמיון אני רואה מלחמה...דם.. הרג... לא טוב לי עם זה, אני לא רוצה את זה . אני עוצרת ומסבירה את התחושות. בסבלנות ובנינוחות אני מקבלת הסבר שזה רק בראש... בסך הכול אנחנו מזיזים את האנרגיה ואני לא מזיקה ולא עושה רע לאף אחד . אני רק מחזירה לעצמי אנרגיות לא מנוצלות של עצמי. די משכנע וגם הגיוני. ממשיכים, אני מתרגלת וזה הופך נעים יותר, זה חזק מאוד ובהחלט נותן הרבה כוח. מקבלת חיזוקים מאהד שאני יכולה לעצור את המחלה ואני יכולה לקבוע מה יהיה, איך וכמה.
בדרך הביתה ,שוקלת לדחות את הניתוח בחודש. מחליטה לתרגל בקצב מוגבר ולחזק את הגוף בכל דרך אפשרית לפני הניתוח. אבל רוצה גם לקבל על זה אישור מהמומחים, מדובר בחיים שלי.
שותה הרבה מים לנקות את הגוף מרעלים (בהמלצה של אהד), ממשיכה עם התרגילים בקצב מוגבר, מוסיפה לעצמי חיזוקים טבעיים בכמות מוגברת הולכת לקבל טיפולי רייקי ועיסוי עם אבנים חמות, הולכת לשחות בבריכה, זו פעם ראשונה שאני מתחילה לטפל בעצמי, אני מסטר רייקי, יש לי את הידע. אם טיפלתי באחרים וזה עזר, אני צריכה לטפל גם בעצמי. ובנוסף מבקשת את העזרה והברכה של הרב אבוחצירה ע"י חברים דתיים ומבקרת בבית העלמין, לבקש עזרה מנשמות יקרות שכבר לא איתנו . תוקפת בכל החזיתות ורוצה לקבל כל עזרה אפשרית. כבר לא קשה לבקש.
דוחים לי את הניתוח רק בשבוע. חייבים לנתח כי לא יודעים איזה סוג של סרטן זה ועדיף לא לעכב יותר. גם כך כבר עברו מעל שלושה חודשים מאז שגיליתי. לא מוכנים לקחת סיכון שזה פתאום יתפרץ. לא מתייאשת, יש לי עוד שבוע לעבוד על זה, אני בטוחה שזה לא התפשט אני כבר לא מוצאת את הגוש מתחת לבית השחי, כל יום בודקת כמו שהרופא בדק ולא מוצאת. קבעתי בדיקה נוספת אצל הרופא המומחה, גם הרופא לא מוצא את הגוש. שנינו הרגשנו את הגוש בפעם הקודמת ועכשיו אין! אמר שיהיה אפשר להיות בטוח רק בזמן הניתוח.
יש אלוהים, יש עזרה, יש תקווה, יש אהבה, יש אמונה, יש "תאגיה" ויש גם "בטן". אני יודעת שזה לא התפשט! השלמתי עם העובדה שצריך להוציא את מה שיש כי מדובר בגוש סרטני, צריך לנקות את זה וזהו, זה יגמר שם. ברקע הכנות לפסח, אווירה של ניקיון כללי בכל מקום גם אצלי .
קבעתי עוד פגישה לפני הניתוח עם אהד והתחלתי לארגן את "הסביבה". הפעם ביקשתי עזרה שכללה תוכנית עבודה לכולם: לגיסות, לחברות ולמטפלת. "כיסיתי" את כל ימי האשפוז בבית החולים וגם אחר כך סידרתי לי שבוע של עזרה בבית. אני "מרופדת" מסביבי באהבה ורצון לעזור. בחיים שלי לא ביקשתי כל כך הרבה עזרה וכולם מסכימים לעזור. איזה כיף, יש תחושה ואמונה חזקה שעם כל כך הרבה אהבה מסביבי והתפילות של כולם בשבילי אין סיכוי לשום מחלה! תודה לאל על הכול.

מפגש חמישי : אני משתעלת ומרגישה שהראות מתפרקות ,זה נשמע נורא ! אבל אני בטוחה שזה יעבור ואני אפילו מרוצה שזה יוצא ממני . הכול מתנקה.
ממשיכים לתרגל את ההמשך של האיכות הגדולה עם התנועות הרבות, אני נתקעת עם איזה חלק פשוט של הנפת ידיים ומתפרצת בצחוק, זה נראה כל כך פשוט ואני לא מצליחה לעשות אותו. אהד מקצועי ורגוע מאפשר לי לעבור את המבוכה, ממשיכים לאט לאט ואז מהתחלה. חשוב שהגוף יחווה את התנועות כך שגם אם לא תספיקי ללמוד לתרגל בעצמך הגוף יזכור את החוויה, הוא מסביר. אני מרגישה שאני מקבלת עזרה ממשית, רצינית וממוקדת. מרגישה חזקה, מלאה כוח ועוצמה. לא מרחמת על עצמי, לא מצפה. אני בטוחה ויודעת שהכול יעבור בקלות והכול יהיה בסדר. אהד "מצייד" אותי בתרגול דמיוני נוסף למקרה שלא אוכל לזוז או לקום על הרגליים. זהו אני מוכנה !
הניתוח נקבע ליום 20.3 יום לפני - יום השוויון. הייתה לי הרגשה טובה, ב-21 אני כבר אהיה חדשה, אחרת, נקייה. בבוקר לפני הניתוח אחי הגדול וחברתי איתי, אני לא לבד, מוקפת באהבה. לקחו אותי קודם לאיזה בדיקה שמזריקים חומר צבעוני לתוך הגוש ורואים עד איפה זה מתפשט בתוך קשריות הלימפה. חצי שעה בתוך איזה מכשיר ענק מסובבים אותי ומסמנים, הרגשתי כמו עוף בגריל. זהו יש לי את כל הסימנים על החזה על הגב הכול צריך להיות מאוד מדויק שלא יחתכו איפה שלא צריך. מעבירים אותי עם התוצאות לחדרי המתנה/הכנה לניתוח ושמים אותי על איזה מיטה צרה ומחולקת לחלקים עם מרווחים, שאלתי אם אני אמורה לשכב על המרווחים האלה, האח צחק ואמר שאני לא ארגיש את זה כשאהיה רדומה ובכל זאת הביא מן מיזרונית ובחיוך סימן לי לשתוק. הודיתי לו שנינו צחקנו.
בדרך לחדר ניתוח ה"בטן" לא רגועה, וידאתי שלא היו שינויים מאז אתמול, שואלת מי מנתח אותי ואמרים שם של רופא אחר, אני צועקת "לא נכון"! אני מתעקשת,ביקשתי ממנהל המחלקה שרופא אחר ינתח. בא לי לקום מהמיטה, אבל הייתי קשורה. מבררים במחלקה, כן, אני צודקת. "מה את דואגת", הם צוחקים. אני בתוכי מקשיבה ל"בטן" ולא מוותרת, עכשיו אני דואגת לעצמי, לא סומכת על אחרים. לא נתתי להם להרדים אותי עד שראיתי את המומחה לכירורג שד בחדר, לוודא שהוא באמת זה שרציתי שינתח אותי, הוא ולא אחר. לא מוכנה לתת סיכוי לטעויות, רוצה לקבל את הטוב ביותר. וקיבלתי את הטוב ביותר. זהו עכשיו שירדימו אותי .... אני יודעת שהוא יטפל בי טוב!
ניתוח של שעתיים וחצי, בהמשכים. הרופאים קוראים לזה "ניתוח רכבת" פעולה – עצירה – פעולה – עצירה. מוציאים את הגוש, בודקים, ממשיכים לפי התוצאות. יצאו שני גושים צמודים ונשלחו לבדיקה פתולוגית "בזמן אמת" אכן הגושים סרטניים, מנקים את הכול מסביב וסוגרים. אחד נגמר ! חותכים את החלק השני, מתחת לבית השחי מוציאים את כל החלקים שנצבעו (לאחר הניתוח הבנתי שהוציאו 6 חתיכות!) כל החתיכות נשלחו לבדיקה "בזמן אמת" כולן יצאו נקיות. תודה לאל. סוגרים. גם השני נגמר. זהו!
מעירים אותי ומוצאים אותי לחדר התאוששות. במעורפל , אני ראיתי פנים של אחות מחייכות, זוכרת ששאלתי אם היה גם בבית השחי, היא אמרה לי שלא, בבית השחי הכול נקי. זהו אני כבר לא צריכה שום דבר , חיוך על פני ואני יכולה לישון בשקט. החיוך לא נמחק עד שהוציאו אותי מחדר התאוששות והמשיך גם אחר כך. האחות אמרה שעוד לא ראתה כזה דבר, אישה שלא מפסיקה לחייך מאז שיצאה מהניתוח - הייתה לי סיבה מאוד טובה לחייך. זה לא התפשט, לא הגיע למערכת הלימפתית. ניצחון, ניצחון, ניצחון! מודה לאל ולכל מי שעזר. אפשר כבר לנוח.
באותו יום ,אחרי הניתוח בערב , כשהתעוררתי בדקתי את תפקוד יד ימין. יכולה להזיז את היד, יכולה להרים בקבוק, כואב אבל נסבל. בינתיים למדתי שהיד השמאלית שלי מתפקדת לא רע בכלל. מודה לאל ומחליטה להפעיל יותר את יד שמאל. SMS לכל החברים, למשפחה, לעבודה וכמובן לאהד: הכול בסדר!
למחרת אני כבר משוחררת, אין חום, אני מתקלחת לבד, שותה ואוכלת לבד. טלפונים לכל העולם, קשה להאמין איפה הייתי רק לפני יומיים ואיפה אני עכשיו. פיזית, נפשית וגם רוחנית - מרגישה אדם חדש. תודה לאל על הכול.
רק דבר אחד נשאר לברר, האם אצטרך לקבל כימותרפיה או לא. שבועיים בערך לאחר הניתוח מגיעות תשובות סופיות של הפתולוגיה: הגושים סרטניים אך כל הקשריות מתחת לבית השחי נקיות. תודה לאל. הפניה למחלקה אונקולוגית לקביעת סוג וכמות הטיפולים. אני מוכנה לעשות כמה בדיקות שתרצו , העיקר שתגידו בסוף "לא צריכה כימותרפיה!"
אני מרגישה שונה מבפנים, אחרת, מסתכלת על הדברים אחרת ורואה אחרת. רוצה גם שינוי חיצוני. החלטתי להסתפר קצר, רק פעם אחת היה לי שער קצר, בא לי שוב . זה יכול להיות גם הכנה לעצמי ולסביבה לקראת הטיפולים, בטוח שלא אצטרך, אבל שנהיה מוכנים.
עבר חודש מהליווי האישי האחרון, לאחר הניתוח וחופשת הפסח. כל התקופה לא התאמנתי אבל התחושות איתי, הגוף באמת זוכר. לא יכולתי לעשות תנועות חדות וזרוע ימין עדיין הייתה רדומה. הרגשתי כל הזמן כאבים ודקירות ובכל דקירה ראיתי בדמיוני ניצוץ בקצה העצב שמתעורר לחיים ולאט לאט הכול מבריא בחזרה.

מפגש שישי : רגע לפני שחוזרים לשגרה, כדאי לקבל כמה חיזוקים נוספים ולחזור לתרגל. אמנם הגוף לא שוכח אבל אני מרגישה שקצת שכחתי, בשביל זה יש מורה. קבענו באותו מקום שהיה המפגש הראשון, בחוף ים, אני ביקשתי. כל הדרך אני נוסעת וחושבת על השינויים הגדולים שעברתי. מרגישה שאני אדם אחר לגמרי. אדם ששלם ושמח עם עצמו, נושם, חי.
קבלת פנים חמה ומחמאות על המראה החדש (קצוצת שיער). מתחילים לתרגל ממש מאיפה שהפסקנו: 10 התנועות האחרונות של האיכות הגדולה ואחר כך הכול מהתחלה. יש גם התרגילים חדשים, קלים וטעונים בהמון עוצמה. זה היה התרגול הראשון אחרי הניתוח וזה היה לי קשה פיזית , תרגלנו יותר משעה, קיבלתי סחרחורת וביקשתי להפסיק. זהו יש לי כבר את כל האיכויות שאני צריכה, מכאן אני יכולה להמשיך לבד. חוזרת הביתה מלאה ומוכנה ליום המחר - יום ההולדת שלי. כל כך בזמן... אני ממש מרגישה שנולדתי מחדש.
למחרת הלכתי לקנות לי נעליים חדשות ובראשי מחשבה "אני הולכת בדרך חדשה, אני צריכה נעליים טובות, חזקות ונוחות". רציתי אותם גבוהות שיחזיקו גם את הקרסול. מצאתי בדיוק מה שרציתי, במחיר די סביר, אז קניתי 2 זוגות.
בינתיים אני נהנית מכל יום וממתינה לתשובות של הבדיקה האחרונה. לפי ה"בטן" , אני בטוחה שלא אצטרך לקבל טיפולים כימותראפיים אבל צריך להיות מוכנים לכל מצב. בדיוק ראיתי בטלוויזיה שאפשר לעשות הדבקת שיער על כל הראש ופעם בשבוע באים למספרה חופפים ומחזירים ולא מרגישים שזה פאה. OK אם אצטרך, טוב לדעת שיש פתרון גם לקרחת.
אז הגיע הטלפון מהרופאה בבית החולים : " יש תוצאות, תבואי אליי מחר ב- 9:00 ואני אסביר לך". אז מה זה אומר? נחנקתי, הייתי בדרך לעבודה, באוטו בכביש מהיר, לא יכולתי לשאול עוד שאלות. פחדתי לעשות איזה תאונה. (אני רועדת מרוב התרגשות אפילו שאני כותבת את השורות אלו) כשהגעתי לעבודה, חניתי והתקשרתי בחזרה לנסות להבין במה מדובר בתירוץ שהייתי בנסיעה ולא כל כך "שמעתי". "אני לא יכולה עכשיו, תבואי מחר אני אסביר לך הכול". מה? יכול להיות שטעיתי? מה יש פה להסביר? שתגיד "כן/לא כימותראפיה". אם יש מה להסביר... זה לא נשמע טוב... רותי יקרה, אני אומרת לעצמי, חיכית עד עכשיו... אז עוד יום וזהו. לא צריך לבכות מעכשיו, תבכי כשהיא תגיד לך ש "צריך כימותראפיה" אם בכלל.

פגישה עם הרופאה מומחית לאונקולוגיה: מוציאה את הניירות שלי ומתחילה לחפש את הבדיקה בתוך התיק... בא לי לצרוח "דאאאברי כבאאאאר"!!! אני רואה את הנתונים על המסך ומרוב התרגשות לא מצליחה לקרוא, יש גם אותו דבר על השולחן, זה הפוך, אני מצליחה לקרוא, מתחילה להבין את הגרף: אני עוברת בקצת את העמודה של הסיכון הנמוך... היא עדיין מחפשת את המכתב המקורי כדי לתת לי . אאאאההההה !!!! "אני לא צריכה מקור תסבירי לי במה מדובר " אמרתי בחוסר סבלנות, "אני צריכה כימותראפיה או לא?"
"אני ממליצה, לא לקחת טיפולי כימותראפיה"
יייייההההה !!! יייששש יייששש
"את באחוז סיכון נמוך לחלות את המחלה, בעצם כל אחת אחרת שלא חלתה יש לה יותר אחוזי סיכון לחלות במחלה - השפעת הטיפולים הכימותרפיים קשה, זה נתון לשיקולך. מה?!! אני שומעת נכון? אהד אתה שומע? אני קובעת !!!!
אם כן אני כבר קבעתי ממזמן... לא רוצה את זה! - איזה כיף, איזה כיף. תודה לאל!
הרופאה גם שמחה ואומרת "נכון, אלו באמת חדשות טובות ויש לך סיבה להיות שמחה". וממשיכה, "אז יש סידרת טיפולי הקרנות שאת צריכה לעבור סה"כ כ- 35 טיפולים יומיים -חוץ משישי ושבת- וטיפול הורמונאלי בכדורים במשך 3-5 שנים להפסקת המחזור החודשי. וממשיכה להסביר , לכל הטיפולים יש תופעות לוואי, ההקרנות מחלישות ויש תחושה של עייפות בגוף והכדורים גורמים לתופעות של גלי חום, הזעות וכו' - קטן עלי , לי יש את התאגיה, הכול יהיה בסדר - אבל אין מה להשוות להשפעות של טיפולים כימותראפיים".
תודה רבה מאוד מאוד.
שולחים טפסים לבית החולים לקביעת פגישה עבור ההקרנות, מכתב לרופא משפחה, מרשם לכדורים וזהו!

Finito la Commedia ההצגה נגמרה - יצאתי מזה בזול חברה, זו הצורה הקלה ביותר של המחלה הקשה הזו!
מראש לקחתי יום חופשה מהעבודה באותו היום, אם זה שמח אז אני אחגוג ואם זה עצוב לא בא לי לבכות שם, אני אבכה בבית. אבל זה שמח ואני חוגגת. החברה שבא איתי חזרה לעבודה ואני ישבתי בקפיטריה של בית החולים, שולחן עם שמש, הזמנתי לי קפה והתחלתי להודיע לכל העולם על הבשורות הטובות ...את זה לא בא לי לשלוח ב-SMS. אני רוצה להודיע לכל אחד ולהודות לכולם על העזרה והתמיכה והאהבה שנתנו לי. יש דמעות בעיניים של אושר ושמחה. מאז שידעתי וחששתי ועד עכשיו לא זוכרת שבכיתי בכלל, הייתי לחוצה אבל לא זוכרת בכי ופתאום הכול משתחרר... הראשונים ברשימה כמובן המשפחה וגם אהד, שמחה וששון אצל כולם.

פגישת סיכום - מפגש שביעי : (שיצאה במקרה ביום שקיבלתי את התשובה). מבחינתי כבר היו לי כל האיכויות שהייתי צריכה, רציתי רק לקבל הנחיות להמשך ולחדד את הדברים החשובים וכמובן לקבל כמה עצות טובות להמשך הדרך, וכך היה. אהד פשוט ידע לסכם הכול ולתת את ה"טיפים" להמשך הדרך, בלי שביקשתי ובלי שהסברתי. מרוצה לראות את השינוי שעברתי, ומודה לי על ששיתפתי אותו.
מורה ומדריך בזכות ולא בחסד, יחיד בצניעותו ונשמה גדולה.
בהתחשב בנסיבות ה"לא קלות במיוחד"... עדיין 7 מפגשים זה הטיפול הקצר ביותר, החזק ביותר והמשמעותי ביותר שהתנסיתי בו במשך החיים שלי. אני חוזרת לתרגל את האיכויות, רק את מה שאני מרגישה צורך לתרגל, לפעמים אני גם לא עושה, אבל זה עדיין איתי. כמובן שהאופציה להצטרף למפגשים השבועיים , תמיד פתוחה בפני וקיימת גם הידיעה והביטחון שיש שם תמיד עזרה מקצועית, ממוקדת ואכפתית.

תודה רבה לאהד , מורי ומדריכי בדרך...
תודה רבה לרעות, חברתי ועזרתי הגדולה בדרך...
תודה רבה ל - "בטן", תודה שאת שם... לאורך כל הדרך...
ותודה אלוהים, תודה על כל מה שאתה נותן וגם על כל מה שאתה לא נותן.

רותי.

מכתב זה הוא מכתב אישי המוגן בזכויות יוצרים, אין לעשות בו כל שימוש.
Tagaya.co.il © Ohad Azoulay